וַֽיַּאֲרִיכוּ֮ הַבַּדִּים֒ וַיֵּרָאוּ֩ רָאשֵׁ֨י הַבַּדִּ֤ים מִן־הָאָרוֹן֙ עַל־פְּנֵ֣י הַדְּבִ֔יר וְלֹ֥א יֵרָא֖וּ הַח֑וּצָה וַֽיְהִי־שָׁ֔ם עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃
תוספתא יומא
אמר ר"ע [סח לי שמעון בן ליגא] אני ותינוק אחד מבני בניהם [היינו מלקטים עשבים בשדה ראיתיו] ששחק ובכה אמרתי לו [על] מה בכית אמר לי על כבוד בית אבא שגלה [אמרתי לו על] מה שחקת אמר לסוף שעתיד הקב"ה [לשמח את בניו אמרתי לו מה] ראית אמר מעלה עשן כנגדי אמרתי לו [הראו] לי אמר לי שבועה היא בידינו שאין מראין אותו לכל אדם. אמר רבי יוחנן בן נורי פעם אחת הייתי מהלך בדרך [מצאני זקן אחד ואמר לי משל בית אבטינס אני בתחלה כשהיו בית אבא צנועין היו מוסרין מגילותיהן זה לזה עכשיו הילך מגילה זו והזהר בה שהיא מגילת סמנים] וכשבאתי והרצתי [דברים] לפני ר' עקיבה אמר לי מעתה אסור לספר בגנותן של אלו מכאן אמר בן עזאי משלך יתנו לך בשמך יקראוך ובמקומך יושיבוך [אין שכחה לפני המקום אין] אדם נוגע במוכן לחבירו.
תוספתא (ליברמן)
צנצנת המן וצלוחית של שמן המשחה ומקלו של אהרן שקדיה ופרחיה וארגז דרון שהושיבו פלשתים כבוד לאלי ישראל היו כולם בבית קדש הקדשים, משנגנז ארון נגנזו עמו. שני בדי ארון היו יוצאין מן הארון עד שמגיעין לפרוכת, שנ' ויאריכו הבדים. יכול שקרעו את הפרוכת, ת"ל ולא יראו החוצה, יכול לא היו נראין מתוכה, ת"ל ויראו ראשי הבדים וגו', אמור מעתה האריכו, האריכו, הבדים והגיעו לפרוכת ודחקו את הפרוכת והיו נראין מתוכה, ועליהם מפורש בקבלה צרור המור דודי לי בין שדי ילין.
מלכים א
וַֽיַּאֲרִ֘כוּ֮ הַבַּדִּים֒ וַיֵּרָאוּ֩ רָאשֵׁ֨י הַבַּדִּ֤ים מִן־הַקֹּ֙דֶשׁ֙ עַל־פְּנֵ֣י הַדְּבִ֔יר וְלֹ֥א יֵרָא֖וּ הַח֑וּצָה וַיִּ֣הְיוּ שָׁ֔ם עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃